<h1>שבלי הלקט סימן מ"ד</h1>
<h2>דף ל.</h2>
מצאתי בשם רבינו שלמה זצ"ל מנהג הראשונים היה לשהות שעה אחת לאחר תפילתם כדתנן [ברכות ל"ב ע"א] חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת וכול', על זה הוסיפו לומר אשרי יושבי ביתך, כלומר השוהים בביתך, כמו ותשבו בקדש (דברים א', מ"ו). ומצאתי בשם גאון ז"ל אדם שהתפלל עם הציבור וסיים תפילתו ובא לבית הכנסת אחרת ומצאן קורין תהילה לדוד יקרא עמהן שכן דרך ארץ, ואמר רב אדא בר אהבה בדבר שהציבור עסוקין בו. נחזור לדברי רבינו שלמה זצ"ל ובשעת שהייה לאחר תפילה היו מביאין ספרים וקורין בתורה ובנביא ובמשנה ובשמועות, כדאמרינן [קדושין ל' ע"ב] לעולם ישליש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד, כדי לקיים לא ימוש (יהושע א', ה') והרי כבר קראו בתורה קודם תפילה שבחרו להם קרית שמע שיש בו דברים הרבה. ואחר התפילה היו שוהין וקורין בדברי הנביאים. ולאחר שעה במשנה ובשמועות התלמוד. וכיון שרבתה העניות והיו צריכין למעשה ידיהן לא יכלו לעסוק כל כך, והניחו התורה במקומה, זולתי קרית שמע שיש בה מלכות שמים ועשרת הדיברות ועול המצוות, את זה לא עקרו. ואעפ"כ היו קורין בנביא אילו שני פסוקין: ובא לציון, ואני זאת בריתי, שיש בהן מעין קריאת התורה. ועדיין הן קבועין במקומן עלינו בכל יום. ובשבת ויום טוב שיש בו ביטול מלאכה לעם ויום פנאי החזירו עטרה ליושנה לקרות בתורה ולתרגם מעניינו של יום, ועל כן אין אנו אומרים ובא לציון בשחרית, שהרי כבר קראו בנביא. ואעפ"כ אומרים אותו במנחה, שלא ישכח מימות החול. ומנהג אבות תורה היא. עוד הוסיפו לומר ואתה קדוש יושב תהילות ישראל (תהלים כ"ב, ד'), לפי שהקב"ה משהא שכינתו בתוכינו לשמוע תהילות ישראל, דאמרינן בבראשית רבא ר' שמואל בשם ר' חנינא אמר על כל קילוס וקילוס שישראל מקלסין להקב"ה משרה שכינתו עליהן. ומה טעמא. ואתה קדוש יושב תהילות ישראל. ומנין שממתין לשמוע תפילתינו, דכתיב (שם פ"ב, א') אלהים נצב בעדת אל. מהו נצב. איטימוס, כדכתיב (שמות ל"ג, כ"א) ונצבת לי שם על הצור. עוד הוסיפו לומר וקרא זה אל זה (ישעיה ו', ג'), שלא היו יכולין לענות קדושה בתוך התפילה מפני האורבים שהיו עומדין בבית הכנסת שגזרו שלא יענו קדושה. ולאחר תפילה כשהיו האורבין הולכין היו קורין וקרא זה אל זה ואמר, דהיינו שילוש קדושה, ומתרגמין אותו מפני החיבה, כלומר הרי זה כאילו אמרנו ב' פעמים קדוש, דיוצר אור ודתפילה. ואע"ג דבזמן הזה אנו אומרין קדושה בחטיבה אחת בתוך התפילה לא ביטלו קדושא דסידרא, קסברי גזירה שמא יגרום החטא, וכדאמרינן התם [ירושלמי פסחים פ"ד ה"א] אל תשנו מנהג אבותיכם בידיכם, וכדי לעשות פומבי לדבר. וכן אומר ותשאני רוח (יחזקאל ג', י"ב), כנגד ברוך, יי' ימלוך (שמות ט"ו, י"ח) כנגד ימלוך. ועל כן מסיימין ברוך אלהינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים. וכתב רב עמרם גאון זצ"ל בסידורו אסור לאדם לצאת מבית הכנסת קודם קדושא דסידרא אלא חייב לעמוד עד אחר [שיסיים] שליח ציבור לעשות סייג והידור לתפילה ולקבל עול תפילה באימה וברתת. וחיוב הוא לומר קדושא דסידרא, דאמור רבנן האידנא אמאי מיקיים עלמא. אקדושא דסידרא ואמן יהא שמיה מברך דאגדתא. ודבר שהעולם מתקיים עליו אי איפשר לזלזולי ביה.
